פסק-דין בתיק ע"פ 30713/06

1.         לפנינו ערעור הנאשם על גזר-דינו של בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופט ד' מינץ)בת"פ 4395/04, מיום 4.10.06, לפיו הושתו על המערער העונשים שלהלן: חודשיים מאסר בפועל, ארבעה חודשי מאסר על-תנאי ופסילה מלהחזיק רישיון נהיגה למשך ששה חודשים. גזר-הדין ניתן בגין הרשעתו של המערער, על-יסוד הודאתו, בשתי עבירות של הסעת תושב זר שלא כדין - לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, ובעבירה של הפרת הוראה חוקית - לפי סעיף 287 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

2.         להלן העובדות העומדות ביסוד ההודאה וההרשעה בשלוש העבירות האמורות: בתקופה הרלבנטית לאישום שימש המערער כנהג הסעות ברכב מסוג "פורד טרנזיט" שהוחזק על-ידו. ביום 15.1.04 בשעות הבוקר, בשכונת א-טור בירושלים, הסיע המערער ברכבו תושבת זרה ששהתה בישראל ללא היתר, אותה אסף בוואדי קאדום ואמור היה להסיעה לכיוון שער שכם. לאחר עיכובו לחקירה ושחרורו בערובה, נאסר על המערער להשתמש ברכבו; ואולם, כעבור יומיים, ביום 17.1.04, הפר המערער הוראה חוקית זו, עת נהג ברכבו באזור גשר נחל קדרון בירושלים. כעבור כשמונה חודשים, ביום 19.9.04 בשעה 06:40 בבוקר, באזור גשר נחל קדרון בירושלים, הסיע המערער ברכבו תושב זר שלא היה בידו אישור כניסה לישראל, שאותו אסף מדרך עפר באזור "קו התפר", מבלי שברר את זהותו ומבלי שבדק את מסמכיו.

3.         המערער הנו בן עשרים ושמונה, נשוי ואב לשלושה. עד לשנת 2002 עבד עם אביו בחקלאות, ובמקביל - גם בעבודות בניין. מאז אותה שנה, עת מכר אביו את חלקת האדמה המשפחתית בעקבות אירועי האינתיפאדה השנייה, החל המערער לעבוד כנהג הסעות. בשנתיים האחרונות הוא מסיע עובדי בניין למקום עבודתם בתל אביב, ובמקביל אף עובד עמם בעבודות בנייה. שירות המבחן התרשם, כי המערער מנהל אורח חיים נורמטיבי, וכי בביצוע העבירות - של הסעת התושבים הזרים מבלי לבדוק אם יש בידיהם אישורי כניסה לישראל - פעל הלה מתוך מניע כלכלי מבלי שנתן דעתו להשלכות מעשיו. נוכח העובדה שמדובר בהרשעתו הראשונה של המערער, והחשש שמאסר, גם אם ירוצה בעבודות שירות, יפגע בתעסוקתו ובפרנסת משפחתו, המליץ שירות המבחן להסתפק בהטלת שירות לתועלת הציבור בצד מאסר על תנאי.

4.         בגזר-דינו הביא בית-משפט קמא במכלול שיקולי הענישה, מחד - את חומרת העבירות ונסיבות ביצוען, ומאידך - את הודאתו של המערער, נסיבותיו האישיות ותפקודו הנורמטיבי בדרך כלל; ועל רקע מדיניות הענישה שהותוותה בפסיקה השית עליו את העונשים שצוינו לעיל.

5.         ב"כ המערער טוען, כי העונש שהוטל על מרשו מופרז בחומרתו, וחורג מאמות ענישה הנהוגות בעבירות הנדונות. הוא הגיש אסופת פסקי-דין של בית-משפט השלום שבהם הוטלו, לרוב בהסדרי טיעון, עונשים קלים מזה שהושת על המערער. לסברתו, נוכח נסיבותיו האישיות, מאפשר עיקרון הענישה האינדיבידואלית במקרה דנן להקל עמו - הן ברכיב המאסר שהושת עליו, והן ברכיב הפסילה מלהחזיק רישיון נהיגה ; ובפרט כאשר רכבו הושבת למשך חודש לאחר כל אחד משני אירועי ההסעה.

6.         המדינה גורסת, כי העונש שהושת על המערער הולם את נסיבות ביצוע העבירות ומשקף את רמת הענישה הנהוגה והמקובלת בעבירות דנן. על-כן מבקשת היא לדחות את הערעור.

7.         על מדיניות הענישה בעבירות של הסעת שוהים בלתי חוקיים בישראל, עמדנו, לא אחת, בפסקי הדין שיצאו מלפנינו, ואין לנו אלא לחזור על עיקרי הדברים פעם נוספת.

העבירות של הסעת תושב זר ללא היתר, כמו אלו של העסקת תושב זר ללא היתר, הנן חמורות, זאת בשל הסיכון הנשקף מהן לביטחון הציבור, בתקופה שהמדינה חשופה לביצוע פיגועי טרור על-ידי שוהים בלתי חוקיים. הסיכון נובע מהקושי לאתר בקרב השוהים הבלתי חוקיים בתחומי המדינה את אלה שזוממים לבצע פיגועים, ומהאפשרות שהעבירות האמורות אף תסייענה - במודע ואף שלא ביודעין - לביצוע פיגועים. על-רקע זה נפסק, כי העונש הראוי וההולם בגין העבירות דנן, הנו, ככלל, מאסר בפועל, בין לריצוי של ממש ובין בדרך של עבודות שירות, אם כי תתכנה נסיבות חריגות העשויות לשלול את הטלתו, ואלו תיבחנה על-פי עקרון הענישה האינדיבידואלית. עקרונות הענישה המחמירה הותוו לראשונה ברע"פ 5198/01 חטיב נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(1) 679. בפסיקה מאוחרת הובהר, הן ברע"פ 3674/04 אבו סאלם ואח' נ' מדינת ישראל, והן ברע"פ 6217/05 חג'אג' ואח' נ' מדינת ישראל (טרם פורסמו), כי עדיין לא  בשלה העת לשינוי מדיניות הענישה המחמירה ברוח הלכת חטיב, וכי יישומה של מדיניות זו יעשה על-פי נסיבותיו של כל מקרה לגופו. במסגרת החלת עקרון הענישה האינדיבידואלית, הסתפק בית-המשפט העליון בחלק מן המקרים שנדונו בפסק-הדין בעניין אבו סאלם (רע"פ 3674/04) בהטלת מאסר לריצוי בעבודות שירות, ובמקצת מן המקרים שנדונו בפסק-הדין בפרשת חג'אג (רע"פ 6217/05) אף בהשתת מאסר מותנה וקנס בלבד, זאת בנסיבות חריגות שהצדיקו סטייה מן הכלל האמור.

8.         ומן הכלל אל הפרט: סבורים אנו, כי אין עילה להתערב בגזר דינו של בית-משפט קמא, אשר יישם נכונה את עקרונות הענישה שהותוו בפסיקה על נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנדון. במקרה שלפנינו לא קיימות נסיבות חריגות המצדיקות סטייה ממדיניות הענישה המחמירה שהותוותה הפסיקה; ויתרה מכך - נסיבות ביצוע העבירות הנן חמורות, ובעטיין מתחייבת הטלת מאסר בפועל לריצוי של ממש. הנסיבות המחמירות במקרה דנן מתבטאות בהישנות העבירות של הסעת תושבים זרים בשתי הזדמנויות, בהסעת הנוסעים לתוככי ירושלים כאשר במקרה השני נאסף הנוסע משביל עפר ליד "קו התפר", בהעדר היכרות מוקדמות של המערער עם הנוסעים ובביצוע ההסעות עבור תמורה כספית. לכך יש להוסיף את הפרתו הבוטה של המערער את האיסור שהוטל עליו להשתמש ברכבו. בהפרת התנאי האמור לאחר יומיים בלבד מיום הטלתו, ובחזרתו לסורו בהסעת שוהה זר כעבור כשמונה חודשים, הצביע המערער כי מורא החוק ורשויות אכיפת החוק הוא ממנו והלאה, וכי נשקף ממנו סיכון לביטחון הציבור בתחום הסעות השוהים הבלתי חוקיים. בנסיבות אלו, עונש המאסר שהושת על המערער מאזן בצורה ראויה בין מכלול שיקולי הענישה לחומרה ולקולא והולם את מדיניות הענישה הנוהגת. גם הרכיב העונשי של פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה למשך חצי שנה, הנו ראוי והולם, ובפרט כשעסקינן בעבירות שבוצעו לשם הפקת רווח כלכלי מהסעתם של תושבים זרים השוהים בישראל שלא כדין, וכאשר מדובר בהישנות המעשים בשתי הזדמנויות.

9.         מהטעמים האמורים, לא מצאנו עילה להתערב בגזר דינו של בית-משפט קמא, ועל כן אנו דוחים את הערעור.

המערער יתייצב לריצוי עונש המאסר בבית המעצר של משטרת מחוז ירושלים ביום 4.1.07 בשעה 08:00.

ניתן היום, ג' בטבת תשס"ז (24 בדצמבר 2006), בנוכחות באי כוח הצדדים והמערער.

ס ג ן   נ ש י א                                            ש ו פ ט                                  ש ו פ ט התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: